• Instagram
  • Facebook
  • YouTube

בית חינוך גליל מערבי, ת.ד 56 נהריה. טלפון 04-9933333  פקס 04-9520252

דואר אלקטרוני 1galilmaaravi@gmail.com

מסלול אישי להצלחה

תלמידים יקרים!

בשנת 1983 אבא קובנר, מראשי המחתרת בגטו וילנה, כתב:

“כשעליתי ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתי פוגש את צעירי הארץ, ומאזין לשיריהם

ולהגם בבחינת ראשון כבני אדם יהודים, שיש להם הכרה ברורה שאכן הם כותבים מגילת יוחסין

חדשה, שמתחילה בהם. ובחושבי על מגילת יוחסין שנשרפה באירופה,

היה לי צער כפול על בני הדור המצוין הזה של ישראלים צעירים,

שבשעה שיתבגרו ויזדקנו אפשר אפילו שלא ידעו על מה הם צריכים לבכות.״

 

אתם, בני אותו דור מצוין עליו כותב אבא קובנר ולכם ניתנת ההזדמנות להכיר את העולם היהודי שנכחד בשואה. המסע אליו אנו יוצאים מאפשר להתבונן בשורשים של כולנו, לכאוב את הכאב של מה שארע, לשאול שאלות נוקבות ולקבל רק תשובות חלקיות, להתפעל מהנוף המרהיב ועוד יותר לא להבין איך יכול היה הרוע להשתלט על העולם. ולאט לאט, תוך כדי מסע או בסיומו, להתחיל לשאול שאלות העוסקות בנו, הנוגעות בחברה שלנו פה, במדינת היהודים, ישראל: איזו חברה אנחנו רוצים לבנות ובה לגדל את ילדינו.

מי ייתן ויהיה זה מסע שבו שבו כל אחד ימצא את הדרך שלו להתחבר, לזכור, לשאול, לתהות, מסע שבו יהיו יותר סימני שאלה מאשר סימני קריאה, מסע שבו כל אחד מכם ירגיש חלק, מסע של כולנו יחד ומסע אישי של כל אחד מכם.

מאחלים מסע משמעותי,

לנה וחיים,

מדריכי המסע

בס״ד

תלמידים יקרים,

בעוד רגע תצאו משערי מדינת ישראל ותמריאו לפולין לאחד מהפרקים המשמעותיים שתחוו בחייכם. מסע זה עומד להפוך לחוויה שתעצב, כך אנו מאמינות, את זהותכם כיהודים וכישראלים זהו שיאו של התהליך החינוכי המשמעותי אותו עברתם.

המסע לפולין הינו מסע ערכי, מוסרי, ובעיקר מסע אל תוך עצמנו. הרשו לעצמכם להרגיש כל גוון של רגש, לשאול שאלות חדשות ולתת למחשבה לעוף למקומות גבוהים. במסע אל נבכי נפש האדם, תשאלנה שאלות, אמות המוסר יתערערו, בפה פעור ובמבוכה לא תמצאנה תשובות, אך הדרך שלכם מעתה תיבנה אחרת, ומילים כמו משפחה, דגל, אימא, אבא, אחותי הקטנה, מדינת ישראל, התקווה ובחירות אישיות ומוסריות, תקבלנה משמעות שמעולם לא חשבתם כמה עוצמתית, חזקה ומרגשת היא.

אתם נמצאים כעת בשלב בחייכם בו העיסוק בגיבוש השקפת העולם תופס מקום דומיננטי, ואנו בתהליך ההכנה, ניסינו להתוות עבורכם דרך שיש בה הבנה למשמעות של בחירות בחיים. ניסינו לברר יחד אתכם מה קרה לאדם בתקופה הנוראית ההיא, זאת לצד דוגמאות רבות המבטאות את הבחירות שהאדם עשה ושיש בהן מייסוד

הגבורה. בעיקר גבורה רוחנית מול הרצון להשמיד כל צלם אנוש.

בספרו “האדם מחפש משמעות״ כתב ויקטור פרנקל:

“אפשר ליטול מן האדם את הכל, חוץ מדבר אחד, את האחרונה שבבחירות האנוש.

לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימת לבחור את דרכו.״

אנו תקווה כי תמשיכו לפסוע במתווה אותו סימנו עבורכם, שתדעו לבחור את הבחירות המתאימות והנכונות עבורכם בכל שלב בחייכם. ותזכרו כי תמיד - “עיקר הגבורה הוא בלב״.

אל תשכחו להשען, לקבל חיבוק וגם לתת. אנחנו כאן בשבילכם.

בהמון אהבה,

שרי וחניתה

מובילות המשלחת לפולין תשע״ז

הלילה יצאנו למסע בהתרגשות גדולה. הטיסה יצאה בדיוק בזמן וההתנהלות היתה מצויינת. נחתנו בוורשה והתחנה הראשונה בפולין היתה ביקור בבית היתומים של יאנוש קורצאק. שמענו הדרכה מפי חיים על פועלו ומשם המשכנו לביקור בבית העלמין היהודי הגדול בוורשה. שמענו סיפורים אודות חיי הקהילה היהודית המשגשגת. התחנה האחרונה היתה סיור בשרידי הגטו בורשה. התלמידים הקשיבו ללנה בשקיקה כאשר סיפרה על חיי היהודים בגטו. הגענו למלון עייפים אך מרוצים.

בבוקר נסענו לכיכר האומשפלץ, שנמצא בגבול השטח בו היה ממקום גטו וורשה, זה היה הכיכר ממנו נשלחו האנשים מהגטו. עברנו גם דרך אנדרטת הזיכרון לאותם היהודים שנאלצו לעזוב. ביקרנו גם ב"מילא 18", המקום שבו היה הבונקר של הלוחמים בזמן מרד גטו וורשה. הקבוצה של חניתה הכינה טקס שסיכם את וורשה, שאותו ראינו מול מוזיאון לזכר יהדות פולין.
משם נסענו ללודג׳, ביקרנו בבית הקברות היהודי העתיק שבו, ואז המשכנו לאנדרטת הלב השבור שסיפרה את סיפורם של המוני ילדים של פולנים שהתנגדו למשטר הבריטי שעברו התעללות רבות. האתר האחרון בו ביקרנו היה קרון רכבת מתקופת השואה, רוב חברי המשלחת נכנסו לתוכו, היה צפוף ומחניק ולא ניתן היה לדמיין איך אפשר להכניס כמות גדולה בכמעט פי שניים של אנשים, בתוך הקרון שמענו עדות קצרה שהציפה רגשות רבים, לנה השמיעה לנו שיר, והמדריכים הקריאו שמות וגילאים של עשרות ילדים שנכחו באחת הנסיעות של אותה רכבת מקרון אחד, כל הילדים היו בגילאים צעירים מאוד. הטקס הציף רגשות אצל תלמידים רבים. בערב, שבנו למלון ומיד לאחר ארוחת הערב קיימנו שיחות קבוצתיות לעיבוד החוויות שעברנו במהלך היום.

שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים-- מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
 עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה-- עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן-- שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה;  וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע:

יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ. יְהוָה,

יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ-- מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

בבוקר ביקרנו במחנה טרבלינקה ואחכ בעירה טיקטין. משם המשכנו ליער לופוחובה ושם ערכנו טקס מרגש.

כל הקבוצה עומדת סביב ריבוע דשא מגודר, חיים המדריך משמיע לנו שיר ברקע ומספר לנו איך ריבוע הדשא הזה היה פעם בור השמדה.
בור מלא גופות יהודיות - בור שמלא בכאב שלנו.
ריבוע דשא שפשוט השאיר אותנו עם דמעות שלא מפסיקות ליפול מהפנים - וללא מילים.
יהי זיכרם ברוך.
(אופיר ברש)

אני עומדת מסתכלת ומסביב, הכל נראה תמים, יער שמתאים לטיול, לפיקניק. 
אני עומדת מסתכלת ושומעת על כל הסיפורים הנוראיים.
אני עומדת מסתכלת ונחרדת. 
ואז פתאום לרגע קטן אני נרגעת, וחושבת על העולם המתוקן שלי - על כל מה שיש לי, על כל מה שהיה לי ועל כל מה שעוד יהיה לי. 
בעולם המתוקן שלי המוות קיים, קיים בכל מקום, קיים בכל זמן ובכל תקופה...
ההבדל הוא שבעולם המתוקן שלי אין עצים יער ואנדרטת זיכרון. בעולם המתוקן שלי יש מצבה, הרבה מצבות.
הרבה מצבות שכל אחת מהן מסמלת בדרכה שלה את הפנים שמאחורי המוות. (משי אברביה)

היום השלישי במסע שלנו התחיל כך - נסענו למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם סיפרו לנו כי הנאצים תיכננו כל שניה ושניה מהכניסה של היהודים למחנה ועד הריגתם. הכל היה ירוק ושקט, לא האמנתי ששם היהודים הובלו אל מותם. האנדרטה של הרכבת שהובילה את היהודים הייתה מרשימה מאוד, אבנים שסודרו בצורת מסילה, היה פיתול באמצע ששם מבינים שכבר נכנסים למחנה. בצידי המסילה היו אבנים, כאשר האבנים היו בצד שמאל הכניסה למחנה עוד לא הגיעה, וכאשר בצד ימין - נכנסנו למחנה. ישבנו על אבני האנדרטה וחיים סיפר לנו היכן עמד כל צריף, סיפר לנו שהנאצים תיכננו שבכניסה יהיה ירוק כדי לא להלחיץ את היהודים ולגרום להם לברוח, תלו שלטים כמו בתחנת רכבת אמיתית - הטעיה, תיכננו את החלוקה לגברים, נשים וילדים. ומשם תחנתם הבאה הייתה להתפשט, לגלח את שערם ולבסוף הכניסה לתאי הגזים, הריגתם וקבירתם ביער. משם המשכנו בנסיעה לבית הכנסת הגדול והמפואר של העיירה טיקטין ושמענו על הקהילה המדהימה שחייתה שם, על המסורת ועל סיפורים של ניצולי שואה. לאחר מכן הסתובבנו בעיירה ושם ראינו נהר אשר מטרתו הייתה לשמש לכיבוס כביסה, לרכל ולראות מי גבר מהנערים שבגיל המצוות ויכול לקפוץ מהגשר שמעליו. הסתובבנו בין הבתים שבעיירה ולא האמנתי כששמעתי ששמונה קילומטרים מהבתים של היהודים נחפרו בורות גדולים ותוך 26 שעות חיסלו 2,800 יהודים.
אני עדיין לא מבינה, איך אפשר לחסל קהילה שלמה שחייתה שם?
לאחר מכן נסענו ליער לופוחובה, שם הרגשתי שוק! ביער לופחובה נמצאים שלושת קברי האחים. ביום הקודם עשינו שיחה קבוצתית וכל אחד אמר את המחסום שהרגיש, חלק גדול מהילדים אמר שהוא מפחד שהמסע לא יגע בו, שכן כואב לו והוא מבין מה קורה אך הוא מפחד שזה לא יפעיל אצלו רגש כלשהו. וכשהגענו ליער לופחובה, הרגשתי שזאת הוכחה לכך שהמסע הזה מפעיל רגשות וגורם לנו לפתח מחשבות ודמיונות. הכניסה ליער לופחובה הייתה כאשר כולם לבשו חולצות משלחת לבנות, עמדו בטור אחד אחרי השני, חלק מהילדים אוחזים בדגלים, תוך כדי צעידה לתוך היער שומעים שיר מרגש, בצעד הראשון שלי ביער הרגשתי שקשה לי מאוד, הדופק עלה, חנק בגרון, דמעות, רעידות בגוף... בחיים לא הרגשתי תחושה שכזאת, נעמדנו ליד אחד מהקברים, ופרצתי בבכי יחד עם עוד ילדים, שיחררתי את הכל, לאחר מכן הופעתי בטקס ביער, התרגשתי נורא והרגשתי גאה במיוחד!
בכל שנה תולים על אחד העצים ביער פעמון, כולנו הסתכלנו איך תולים את הפעמון של המשלחת שלנו. זה היה מרגש מאוד.(לינור ברנס)

טרבלינקה... רק המילה חונקת אותך...
מילה שמתארת רצח אכזרי, מילה שמתארת זוועות בלתי אנושיות, מילה שמתארת חניקה של מאות אלפי יהודים בזמן קצר כל כך, מילה שמתארת רוע טוטאלי, כן זוהי המילה טרבלינקה, אבל כשאתה מגיע לטרבלינקה כל מה שתראה הוא לא אחר מאשר חור גדול, חור ענק ללא עצים באמצע יער שבולע אותך. כן, בטרבלינקה עליך לדמיין את הזוועות כי אין שום זכר לאותו הרצח הנורא, רק אנדרטה ענקית, שמייצגת מעיין מצבות לאותן קהילות שהצורר הנאצי רצח בדם קר. מוקף באותן מצבות ועצים ירוקים אתה לא מבין איך ניתן למחוק זכר של 870,000 יהודים שבתוך חודש וחצי מצאו את מותם בין אותם העצים. אתה לא מבין איך על אותן הגופות ועל אותו האפר בנו חוות שיסתירו מהעולם את האמת הנוראית על אותו המקום ממש... 
אתה ממשיך ללכת בין אין סוף המצבות וממשיכות להציף אותך אין סוף שאלות שהתשובה עליהן אינה ברורה לאיש. (עמית וקרט)

ביקרנו במחנה העבודה והריכוז מיידנק הנמצא סמוך לעיר לובלין. ערכנו שם טקס מרגש מאוד וקיבלנו חיזוק מרגש מהבית - מכתבים מהמשפחות. משם המשכנו לביקור בחסידות ליז׳נסק וקיימנו שם טיש חסידי.

שרפו אותי, חיללו אותי, השחיטו אותי, השתמשו בי. 
כל כך הרבה מחשבות, וזה כבר מעבר לשאלה מה עבר לגרמנים האלה בראש, זה מה עבר להם בלב? בשריר הזה. 
אם הייתה לחלקם צביטה בלב או שהם הרגישו כאילו שהם שורפים בובה ואילו הם דמיינו בובה, איזה מין בובה הם דמינו לעצמם בראש? 
הרי אפילו לבובה ילד קטן נקשר בסוף. (משי אברביה)

יום שישי. ביקנו בעיירה מרקובה שם שמענו סיפורים אודות חסידי אומות עולם, כמו משפחת אולמן שהצילה יהודים רבים. ניהלנו במקום דיונים אודות דילמות ערכיות - האם לסכן אותי ואת משפחתי ולהציל יהודים או להמשיך ולחיות את חיי ולשמור על משפחתי? אחר כך המשכנו ליער הילדים בזליטובסקה גורה, יער בו נורו ילדים למוות בבורות הריגה. צוות המורים ערך במקום טקס מרגש. כל חברי המשלחת כמו תמיד היו רגישים ומקסימים ותמכו האחד בשניה וגם בצוות המורים. מכאן המשכנו למחנה העבודה פלשוב ומשם לקבלת שבת ולארוחת ערב.

יער הילדים.
כשאומרים לך יער הילדים האסוציאציה הראשונה שעולה לך לראש זהו יער שכולו שמחה וכיף, יער שמפיץ חום ואהבה, יער שמלא בילדים.
כן, היער הזה מלא בילדים, אבל בילדים שלא זכו אף פעם בחייהם לשמוח ולהנות.
ילדים שבמשך ימים, חודשים ואפילו שנים מתוך חייהם ברחו, התחבאו עבדו וסבלו.
כשאומרים לי יער הילדים אני חושבת על אחותי בת העשר שמתקשרת אלי כל ערב במסע הזה כדי לשאול אותי על חוויות שאני חווה והאם אני נהנת. אחותי שכל בוקר מחדש קמה בבוקר לבית עם אוכל, בים חם ועוטף, עם שני אחים, אבא ואמא. ואז אני מדמיינת בראשי את כל הילדים הללו שקבורים כאן ולא זכו בכל הטוב הזה. לא זכו להיות מאושרים.
לפני שיצאתי למסע הזה הייתה לי שיחה עם אמא, היא אמרה לי שכשאהיה על אדמת פולין ואשמע את הסיפורים ואחווה את הכאב, אבין כמה שמשפחה זה כל מה שיש לי, שזה כל החיים שלי, שאלמד להעריך את מה שיש לי בבית הרבה יותר ממה שהערכתי כל חיי.
ואני מסכימה עם כל מילה! (משי אברביה)

זה היום החמישי למסע ואני כאן ביער זבליטובסקה גורה. היער מלא בגדרות נמוכים בצבע כחול, אני מביטה מרחוק וחושבת לעצמי: "מה זה שם פרחים מוגנים?" אני מתקרבת לאותם גדרות ואז שומעת מההסבר של המדריך שבאותם שטחים מגודרים קברו ילדים יהודים, ילדים שלא היה להם את הזמן לחוות, לחיות ולראות עולם. אני עומדת כאן ועוברות בי צמרמורות, אין לי איך לתאר את התחושה הזאת שאני עומדת מול אדמה בה נמצאים עצמותיהם של ילדים קטנים, זה לא ניתן לעיכול. קשה לעכל שבתוך שטח כל כך קטן קבור מספר לא נתפס של ילדים. עכשיו אני מבינה שהמקום שבו חשבתי שקיימים פרחים מוגנים, בעצם קיימים בו עצמותיהם של ילדים שההגנה היחידה שהייתה להם זה הם עצמם, לא אמא, לא אבא, רק הם, לבד! (גילי כהן)

ביום השביעי למסע, היום האחרון, ביקרנו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. היה יום גשום וקר והרגשנו כאילו מזג האוויר מותאם להלך הרוח הרגשי שבו היינו נתונים. בביקור נחשפנו לסיפורי גבורה אנושיים של הישרדות ומאבק, לתעצומות נפש והתמודדות. בבירקנאו נכנסנו לצריף שבו הוחזקו נשים ושמענו על מה שעבר על הנשים ההרות ועל ניסויים שנערכו בתינוקות שרק נולדו. באשוויץ ביקרנו בביתן 27, שבו מוצגת תערוכה שהוקמה ע״י יד ושם ומתארת את כל השלבים בשואת היהודים. נכנסנו לחדר שבו מרוכזים בספרים גדולים שמותיהם של כ-4 מיליון נספים. חברי המשלחת הגיעו עם שמות של נספים ממשפחותיהם ומצאו אותם חקוקים בתוך דפי הספרים. התכנסנו כולנו בחדר סמוך ובו ערכנו טקס מרגש במיוחד. בתום הטקס קמו תלמידים והנציחו את זכרון משפחותיהם כאשר סיפרו את הסיפור האישי של קורבנות השואה ממשפחתם. בתום הביקור באושוויץ, לאחר ארוחת הערב, התכנסנו לשיחות סיכום קבוצתיות שהיו משמעותיות ביותר ומרגשות. לסיום התכנסנו כולנו באולם לתודות ולשיחת סיכום קבוצתית. מוצפים רגשית ומסופקים משבעה ימים מלאים בתוכן ובמשמעות יצאנו באוטובוסים לשדה התעופה. חוזרים הביתה.

שואה. מילה אחת שמעלה אין ספור מחשבות ורגשות ובעיקר מזכירה כמה כוח יש לנו, לבני האדם. אני לא מתכוונת לכוח פיזי, שלא שווה דבר בעיניי, אלא לכוח העצום שיש לבחירות שלנו. אנו חיים בעולם בו אחד תלוי בשני ומושפע ממנו ועל כן אנו צריכים לחשוב טוב על ההשלכות ולשאול את עצמנו האם ההחלטה שקיבלנו היא הנכונה. מהי ההחלטה הנכונה? ההחלטה שאליה הוביל מצפוננו הפנימי, מכלול הערכים שטמונים בנו והופכים אותנו למי שאנחנו. אנו מסיירים בגטאות ובמחנות ההשמדה ואני שואלת את עצמי אילו ערכים בדיוק הובילו את הנאצים להתעלל ביהודים נפשית, פיזית ולבסוף להרגם בדם קר. פה בעצם נכנס לתמונה הכוח השלישי שקיים בעולם - הלחץ החברתי. השואה היא הדוגמא האידיאלית לניצחון הלחץ החברתי על המצפון. היטלר שלא ניחן בכוח פיזי, אלא בכריזמה וביכולת לסחוף אחריו אנשים הצליח להפוך את העולם למקום נוראי בו מופרדים ילדים מהוריהם, נעשים ניסויים אכזריים בבני אדם ואף נרצחים אנשים ברחובות בדם קר!! מדמיינת סיטואציה בה חייל נאצי מנשק את אשתו וילדיו לפני שיוצא לעבודה וכמה דקות לאחר מכן רוצח ומפרק משפחות. משפחות כמו משפחתו האישית שלו. לא מצליחה להבין איך ההסחפות אחרי אדם מטורף הייתה כה גדולה שהיא הצליחה לעשות הפרדה בין הלב לראש. הרגע שהיה מבחינתי הקשה ביותר במסע היה ביום הראשון, כשהיינו על קרונות המשא שהעבירו ילדים למחנה השמדה. אנחנו נכנסים לקרון אחד אחרי השני הקרון מתמלא והדימיון מתחיל לעבוד. באותם רגעים סיפרו לנו על שתי תאומות שהובלו בקרון הזה ולאחת מהן היה פיפי והיא התביישה לעשות את צרכיה אל מול כל הנמצאים בקרון ועל כן פרצה בבכי. ברגע הזה לא הצלחתי להכריע מי מהאחיות יותר מסכנה. האחות שהייתה צריכה לוותר על הדבר הבסיסי ביותר שזה עשיית צרכים כי היא חייה בעולם חסר זכויות - הזכות הבסיסית לפרטיות לא ניתנה לה!! או האחות השנייה שרואה את הסיטואציה ובוודאי רוצה לקחת את עול הצרכים על עצמה. תוך כדי שאני מתלבטת אני מבינה כי האדם הכי חסר ישע בסיטואציה זו האמא של שתי התאומות האלה. אימהות עושות הכל כדי לגונן ולשמור על ילדיהם, בכל מחיר. בשואה להורים לא הייתה האפשרות להגן על ילדיהם מפני הרשע העצום ששלט בעולם ולכן הסבל שלהם היה הגדול מכולם כי הם התייסרו על חוסר היכולת שלהם לעזור. המסקנה היא שעל כל אחד מאיתנו להבין כמה כוח יש לו בידיים. בני אדם כמונו הם אלה שגרמו לשואה וכמו שיש לנו , לבני אדם, את הכח לעשות רע יש לנו גם את הכוח לעשות טוב. כמו שהם יצרו מציאות נוראה אנחנו יכולים ליצור מציאות טובה אם נדבוק  בערכים ובדרך שלנו. (אביב בלום)

כשהגענו ארצה ההורים המדהימים, שליוו ותמכו בנו לאורך כל המסע, חיכו לנו בהתרגשות רבה בחניון בנהריה. הם קיבלו אותנו בבלונים של כחול לבן ופרסו שולחן עם עוגות ומטעמים של בית. סיום מרגש למסע עמוס ברגשות.

אני יושבת ומסתכלת על התמונות... מנסה לעכל... איך הלכנו שם איפה שהלכו יהודים בדרכם האחרונה, אל המוות... אני עדיין לא מצליחה להבין ואני יודעת שיקח לי עוד הרבה זמן עד שאצליח לקלוט שהייתי שם. בנתיים בין תמונות הזוועה והכאב אני רואה גם תמונות שלנו, צוחקים באוטובוס, נהנים, מחייכים, ומשפט אחד חרוט לי בראש: "החיים חזקים מהמוות".
עכשיו לאחר המסע ברור לי "במותם ציוו לנו את החיים" זאת כבר לא סיסמא. המשפט הזה כל כך אמיתי וחי והמראות שלהם אמיתיים.
עכשיו כשחזרנו מהמקום הנורא מכל, אני מבינה! מבינה שיש חיים ויש מדינה! ולי, לי יש משפחה שהיא מתנה, ואני גאה!
גאה שאני חיה במדינה שבה אני יכולה להיות מה שבא לי, גאה שאני יהודיה! 
אני מבינה עד כמה אני ברת מזל שאני חופשיה! 
חופשיה לשאוף ולהגיע הכי גבוה שאפשר, חופשיה ללמוד, חופשיה לצעוד... 
כן, יש לי חופש והוא לא מובן מאליו! 
אז נכון יקח לי זמן רב לעכל, אבל דבר אחד אני כבר יודעת, אין לנו ארץ אחרת! (עמית וקרט)

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now