• Instagram
  • Facebook
  • YouTube

בית חינוך גליל מערבי, ת.ד 56 נהריה. טלפון 04-9933333  פקס 04-9520252

דואר אלקטרוני 1galilmaaravi@gmail.com

מסלול אישי להצלחה

"מחפשת, חופרת, חוקרת

את שרידי העבר.

אוספת רסיסים מפוזרים

בכוח מדביקה

צלילים

מחשבות

געגועים

מחברת אותם, שוטפת בדמעות

גם הדמעות הן מציאה

מתוך החפירה" (הלינה בירנבאום)

ילדים אהובים,

כמעט שנה שאנו מחפשים, חוקרים, שואלים שאלות, מעלים חששות,

מנסים להבין, מנסים להכין אתכם לימים הקרובים.

עברנו ביחד תהליך הכנה משמעותי לקראת המפגש עם מהמקומות עליהם נכתב בדפי ההיסטוריה העולמית בכלל ושל העם היהודי בפרט. היסטוריה קשה מנשוא שכל אדם באשר הוא צריך ללמוד, לדעת ולזכור ואנו בפרט כחלק מפסיפס העם היהודי לדורותיו.

לפני היציאה למסע יש לנו כמה המלצות עבורכם...

כשנלך בתוך הגטאות נסו להקשיב לקולות 

כשנלך בין מחנות ההשמדה נסו לראות את המראות

כשנלך בתוך יערות ההריגה נסו להריח את הריחות.

במקומות בהם לא תצליחו לראות להקשיב ולהריח, עצמו את עינכם

והשתמשו בכוח הזיכרון.

היזכרו בעדויות, בסיפורי החיים ששמעתם, בסיפור חייו של פנחס אביו של רני, בסיפור של שמואל פגשתם ביד ושם ובדבריו של איש העדות ששמעתם בלוחמי הגטאות, מבית ובסיפורים האישיים מבית אבא או מבית אמא.

במקומות בהם לא תצליחו לראות ולהקשיב עצמו את עינכם והשתמשו

בכוח הדמיון. דמינו את מראה האם המחפשת את ילדיה בגטאות, דמינו את קולות התפילה במחנות, את קולות שקשוק הרכבת המתקרבת אל היערות.

בכל מקום בו נלך, עצרו לחשוב, לנסות להבין, לעכל, לתעד.

בכל המקומות בהם נלך לא תוכלו להפסיק לצלם, כי לא תרצו לשכוח, תרצו לזכור הכל, כל פרט, כל תחושה, כל ריח. וכשתחזרו הביתה תבינו שלעולם לא תוכלו לשכוח את שחוויתם על אדמת פולין.

זכרו שזה קרה אז, ולא ניתן שזה יקרה שוב.

ואת אשר תיראו, תריחו ותמששו, קחו עמכם אל העתיד למען הדורות

הבאים .

תעדו את החוויות בסוף כל יום בכמה משפטים אל תוך יומן המסע, אשר יעזור לכם לפרוק מעט מהקושי, וגם לזכור את הפרטים הקטנים.

ושם על אדמות פולין, אנו נהיה עמכם לחבק, לתמוך, להקשיב, לשתף

בתחושות וברגשות.

 

בהמון אהבה

עינת, ליאת, אפרת, יוליה, יפה ורני

מלווי המשלחת

התחלנו את המסע מאוד מרוגשים ומאוד עייפים וחלקנו די חוששים המסע התחיל באותו הרגע שעלינו לאוטובוסים ונפרדנו מההורים והמורים המדהימים שבאו לומר לנו שלום ולומר שלום לשבוע שלם מפרך מלא טלטלות היה דבר לא קל... התעכבנו לא מעט במעבר בטחוני כלומר לדיוטי לא היה זמן הכול היה לחוץ ועמוס ועייפות גברה על כול מכשול, הטיסה עברה בנעימים צחקנו, דיברנו והכי חשוב נרדמנו אחד על השני, כשנחתנו מאוד התרגשנו והנוף היה עוצר נשימה עזרנו אחד לשני עם המזוודות עלינו לאוטובוסים ויצאנו לדרך... התחנה הראשונה שלנו הייתה בית קברות מרהיב מלא עצים וצמחייה ראינו קברים על גבי קברים רובם שחוקים ומפורקים וחלקם אפילו ללא שמות בלי מישהו שידע מי הם שיבקר אותם רק העצים היפיפים להחריד שחיים כמה מאות יודעים את האמת מי הם ומה הם מי אלו אותם אנשים/תינוקות/זקנים וילדים שנקברו ללא שמות ואנו רק יכולים לדמיין ולצפות מהצד .לאחר מכן הלכנו לראות את החומות המקורית של הגטו  והדבר שהכי הופתעתי והזדעזעתי שאנשים וילדים לכל דבר חיים מול החומות ילדים משחקים עם הכלב ועם הכדור כאילו שהחומות הן סתם עמוד ולא מעבר  ואני לא מפסיקה לשאול איך אפשר לגור במקום שהיה בו כול כך הרבה מוות? אני מנסה בכול ליבי להבין ולהסתכל מכול נקודת מבט אפשרי ולנסות להבין שהם דור אחר והשוואה לא הייתה קשורה אליהם אך עדיין זה לא נקלט איך אפשר לחיות במקום שהחיים נלקחו בלי רחמים? איני מבינה למה לא סוגרים את המקום כי מגורים זה לא אמור לשמש אך זאת סתם מחשבה שעוברת לי בראש ומעניין כמה זמן עד שגם שאריות החומה של הגטו תעלם ותקום במקומה בניין מגורים מפואר. (יהב)

היום ביקרנו בעיר לודג',נסיעה של שעה וקצת, ונראה מקום שונה לגמרי מהעיר ורשה.בבוקר ביקרנו בבית קברות,לנה סיפרה לנו שהשער הוא השער המקורי מתקופת השואה וזה גורם לך לחשוב על האנשים שפעם הסתובבו ליד השער, וכיום קבורים שם.
לאחר מכן, נסענו לתחנת רכבת בלודג', מישהו שאל את לנה אם המבנה זה המבנה המקורי והיא ענתה שכן,שנייה אחרי זה נשמע קול של רכבת חולפת, בשנייה הזו נעצרתי , צמרמורת עברה לי בגוף ואז לנה הסבירה שלא רחוק מפה יש תחנת רכבת שהיא פעילה. באותו רגע, זה היכה בי, הקול של הרכבת והמראה של תחנת הרכבת הישנה,המוזנחת, התחלתי להבין שאנשים באמת היו פה, 120-150 אנשים בקרום אחד קטן וחנוק שלי היה קשה להיות בו בקושי רבע שעה  ,רק אז התחלתי באמת להבין שזה קורה,אני במסע לפולין,זה שחיכיתי לו מכיתה ח', איפה שאנשים עברו זוועות,זהו, זה לא רק סיפורים ותמונותת,זה הדבר האמיתי, התחושות, הרגשות, המחשבות, הכל התחיל לצוף באותה דקה. (מיכל)

 

''היינו היום בקרון מקורי שהוביל את היהודים למחנות השמדה.. הצטופפנו כל המשלחת בתוך הקרון.. היה מחניק ביותר, ובקושי נכנסנו... כולם התלוננו על המחנק ועל הצפיפות וכששמעתי שבקרון הכניסו קרוב ל140 אנשים התחלחלתי... זה פי 2 ממספר האנשים שהיינו אנחנו.. 
ראינו סרטון על אבא של רני, שסיפר את "החוויה" שלו מקרון הרכבת... וכשהקריאו את השמות של הילדים הקטנים עשו לי את גרמו לשערות שלי לסמור (ארבל)

היום החל השלישי במסע, אמצע, כבר קלטתי שאני לא רוצה שהוא ייגמר. נסענו היום לטרבלינקה בה התהלכנו עם דגלי ארץ ישראל מונפים בגאווה ועם פרחים לבנים, זה היה מחזה מרגש מאוד . היה גשם וקר ממש מה שכנראה הוסיף לאווירה ולהבנה על הקשיים שעברו אותם האנשים באותב תקופה שלא היו מצוידים במטריה ומעיל כמונו אבל פיזית לדמיין שנרצחו פה בטרבלינקה , היה לי ממש קשה . אני רואה רק יערות, קשה לי לדמיין שפה פעם נסעה רכבת, פה היה מחנה ונעלמו פה בדיוק במקום הזה קהילות יהודיות כה רבות . לא הצלחתי לדמיין את זה קורה, להבין ולקלוט את גודל הרצח ואת גודל הרשע. נסענו אחר כך לטיקוצ׳ין עיירה יהודית קטנה , בה ישבנו בבית כנסת שנשמר עוד מלפני 300 שנה, שמענו סיפורים חביבים לגבי הקהילה ואחרכך סופר לנו שיום אחד נאמר ליהודים בעיירה הקטנה הזאת להתאסף בשעה 6 בבוקר בכיכר המרכזית, בכיכר השווקים ונאמר להם לקחת עד 25 קג וללכת לאן שיגידו להם , הגברים ברגל והנשים והילדים במשאיות כי הדרך לאן שלקחו אותם היתה ארוכה , הם צעדו ליער לופוחובה שם מצאו את סופם בבורות שנחפרו מראש , בירי . ביער הזה נשברתי , היער דומם , עצום . האנשים שנאספו והגיעו לשם נהרגו בדרך כה בהמתית , כה לא מכבדת . המחשבה על העולם הנורא, שאנשים - בשר ודם מסוגלים לעשות זאת לאנשים אחרים. שאנשים מסוגלים לשתוק לנוכח כל מה שמתרחש סביבם , הפולנים מסביב ידעו שזה מה שיקרה ושתקו . הבנתי שאני לא רוצה להיות מהשותקים, לא משנה מה ואיפה , לא משנה באיזו סיטואציה . אני לא רוצה לעמוד בצד ולהגיד ״ מה כבר יכולתי לעשות ״. אני רוצה לעשות , אני רוצה לפעול לשינוי. אני רוצה לחולל שינוי בעולם ושאף אחד לא יגיד שניקול היתה מאלו שעמדו בצד ושתקו , שהיא חלק מאותו מקבץ אנשים נורא שפשוט היה חלק והאמין בזה שהוא חף מפשע . אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה שפשוט אנשים קמו בבוקר ומצאו את מותם, זה נורא , זה מרתיח , זה כואב . ״ איפה היה האדם ״ נשאל בטקס שנערך לנו ביער הנורא הזה , נאמר שזו השאלה שצריכה להשאל במקום איפה היה האלוהים. השאלות הללו על פי דעתי צריכות לעמוד זו ליד זו . ״ איפה היה האדם ? ואיפה היה אלוהים ״.  (ניקול גלפנד)

טרבלינקה.
אני עומדת בטרבלינקה ונושמת עמוק, הריח הינו ריח של עצים וטחב ריח של חיים וצמיחה, אני נושמת עמוק יותר מנסה להרגיש את ריח אבותינו את ריח גופם, את הריח הרקוב של הגופות, את ריח דמם שניגר עליהם ואיני מריחה דבר. אני מנסה לדמיין את אבותינו, את האנשים התמימים שחיים לא ראו כמוני וכמו רבים אחרים כי הם נורו והוגזו ונרצחו בכל דרך אפשרית שעליהם חשבו האנשים הנוראים מכל... אני נושמת עמוק בפעם האחרונה.. מבינה כי לא אוכל להריח ולדמיין את הדברים הללו כי נלקחו עם אותם נרצחים.. ולכן מה שנשאר לנו לעשות על מנת לזכור אותם הוא להזיל דמעה ולהרים את דגלנו גבוהה ככל האפשר ולהוכיח לכל העולם ש *עם ישראל חי*  (ארבל)

 

יער לופוחובה

אני נכנסת לבית הכנסת הזה ולוקחת חלק מהקהילה, מהתרבות, שומעת סיפורים ונחשפת לחייהם, לחייהם של אותם האנשים, שחיו את חייהם בצורה שקטה ונעימה עם מנהגים וחגים לחייהם של אותם האנשים שהתפללו ושרו זימרות ותפילות, לחייהם של אותם גברים שהתפללו בבית הכנסת, לחייהם של אותן נשים שריכלו ודיברו, לחייהם של אותם הילדים הקטנים שרצו, צחקו ורבו, לחייהם של אותם הנערים שעשו שטויות, לחייהם של אותם האנשים שנקראו ביום תמים ורגיל אל כיכר, לחייהם של אותם האנשים שהוכנסו למשאיות, האנשים שצעדו אל המוות, שהועמדו על פי בורות ענקיים ועמוקים ונורו, נורו, נפלו, התמוססו בדמם, בדמם של אחייהם, אמם, אביהם, שכניהם, אויביהם, אנשים שחיו חיים רגילים ועכשין נמצאים בעירמות על עירומות של גופות, של דם!
אני מסתכלת על היער הזה, יער האיימה הזה, היער שבו נרצחו כל כך הרבה אנשים, חלק מהעם שלי, חלק מהמולדת שלי, בשל היותם יהודים, ואני חושבת שזאת הייתה יכולה להיות גם אני, זה היה יכול להיות גם אח שלי ואמא שלי, זאת הייתי יכולה להיות אני שוכבת בבור הזה מלאה בדם ומחכה לרגע שאעצום עיניים ואפטר מהכאב הנורא הזה, ממראה האיימים, מהאנשים הרעים בחליפות שיורים בעמי אחד אחרי השני בלי למצמץ, האנשים הרעים בחליפות שמחכים לסיים את ה"עבודה" שלהם ולחזור אל ביתם, משפחתם, לקבור אותנו בעפר וללכת, לא להשאיר סימנים. 
אני חושבת על המראות שהיו שם, על הנשים שצועקות כשהן צופות בילדייהם נורים, בבעליהם כעת חסרי יכולות, אני חושבת על היער הזה שהיה מלא חיים, משחקים, ריצות, פגישות, ועכשיו הוא לא יותר מאשר מקום קבורתם של קהילה יהודית שלמה. 
אז כל מה שאני יכולה לעשות זה להוריד דמעה, להנציח את האנשים האלה, אחיי, בטקס זעיר, וללכת, לחזור לחיים שלי כעת, ורק להודות על כך שזכיתי אני שזכו עם שלם, כם יהודי, לחיות את חיינו, עם משפחה, בית חם, חברים, מקום למידה, וגאווה!
רצון חופשי, ומקומות פתוחים, צבא שמגן עליי, והכבוד שמגיע לי כאדם. (חן קלמי)

מחנה מיידאנק

אני עומדת מתחת לאנדרטה הענקית של מיידאניק ומסתכלת מסביב על השטח העצום שפעם היה מלא ביתנים קטנים של אנשי צבא, שנמצאים במקום כדי לדאוג  להעביד, להתתעלל, ולהשמיד את כל היהודים. אני מסתכלת על השטח העצום שבו הסתובבו מלא ילדים קטנים ושיחקו וצחקו בלי לדעת מה קורה מעבר לגדר המפרידה בניהם לבין המוות, מבלי לדעת במה אבא עובד, מבלי לדעת שבזמן שהם אוכלים את שפע האוכל שלהם בצד השני ילדים אחרים, משפחות אחרות, אנשים אחרים מורעבים למוות.
אני עומדת שם מתחת ולא יודעת לקראת מה אני צועדת, אנחנו מתחילים ללכת ועוברים על השביל בו הובלו אלפי יהודים בדרך אל המוות, שומעת מוזיקה באוזניים ועוצמת את העיניים, מדמיינת את כל הזוועה, את האנשים שמתו בדרך רק מהקור והרעב, האנשים שלא הלכו מספיק מהר אז נוכו, המשפחות שהולכות בחיבוק לא יודעים לקראת מה הם צועדים, לא יודעיםצף שבעוד רגע הם יופרדו וייפגשו חזרה בשמיים.
אנחנו נכנסים אל תוך תאי הגזים, מסתכלים סביב, רואים את החומר, רואים את הפתחים, נמצאים במקום שבו אלפי יהודים נחנקו למוות, בצעקות, כאב, סבל, בחוסר אונים, כשדמעה אחת מצליחה לברוח להם מהעין לפני שהם נחנקים ונשכבים גופה על גופה, לא מבינים במה חטאו. ואני מנסה, מנסה להבין, להפנים, להביע, אבל לא מצליחה, הכל כל כך לא מובן, לא ניתן לעיכול, לרגע זה נראה כמו משהו מסרט אימה שבעוד רגע ייגמר עם סוף טוב, ונגלה שזה לא באמת קרה. אבל זה לא, זה לא מה שקורה.
ואנחנו ממשיכים ללכת ונכנסים לצריף העבודה, לצריפי המגורים הקטנים, החנוקים, רואים את המיטות שבהם הם נאלצים לישון, להדחף אחד עם השני, המקום שבו הם צריכים רק לרגע לעצום את העיניים להרדם, לשכוח ולחלום על חיים טובים יותר, ואני לא מצליחה להבין איך... איך כל כך הרבה אנשים ישנו היחד באותו מקום קטן, אני לא מצליחה להבין איך אנשים יכולים להתעורר בבוקר במקום שאמור להיות ה"בית" שלהם, ולהתקע בגופה שרועה אל הרצפה, ולהמשיך הלאה בחיים. אנחנו מגיעים לחדר מלא בנעליים, בכל הגדלים, בכל הצורות, בכל הסוגים, מיליוני נעליים, של מיליוני קורבנות.
אבל אני עדיין לא מצליחה, אני מתקשה להבין, אני רק מרגישה את הגוף שלי מתקשה, ואותי נהפכת לקרה, אני מתרחקת, נמצאת בעולם אחר, מרגישה תחושת מחנק אבל לא, אני לא שם. 
ואנחנו ממשיכים במסע לקראת המוות שלהם, עוברים שלב שלב, אני רואה את המשרפות, המקום הזה, שבו מכניסים את כל הגופות ושורפים אותם, מחללים את המתים, ואני לרגע מצליחה לקלוט, כל היופי, הירוק, פולין עם הנוף המרהיב, זאת פולין עם אפר יהודים, העצים, הפרחים, הדשא, צמח מתוך המוות, הנוף הזה זה לא נוף של שמחה ואהבה, זה נוף של מוות, אבל, עצב, סיוטים ורוע טהור. 
אז אני תופסת את הבטן והכל יוצא, כל היום הלא מובן הזה, כל מה שעברתי וראיתי, כל הקרירות שנמצאת בי, הקשיחות מתנפצת והכל יוצא, ואני מרגישה שאני נופלת, שאני נופלת מהרגליים, לא מצליחה להחזיק בגופי יותר, לא מצליחה להכיל את הכל, את כל מה שעשו לאהובנו, אחינו, דמינו. (חן קלמי)

יער הילדים

הם מתרוצצים מצד אל צד, 
הצחוק שלהם מתגלגל בקול, 
הם חולמים בגדול, 
מפריזים בבקשות, ולא חושבים יותר מדי.
לא. כבר לא.
הם מתחבאים, הצחוק נעלם, 
החלום היחיד שנשאר זה לחיות, זה להצליח אולי לעבור את היום, ולמצוא את אמא ואבא, עכשיו הם אלה שצריכיםצלדאוג לעצמם כי ההורים כבר לא פה, כי ההורים חולים וחלשים.
כל שמחת החיים שהייתה מתחלפת עכשיו בבכי מר, בתפילות לחיים ולא יותר.
בקבר הזה נמצאים 800 גופות של ילדים פשוטים וחמודים, שלא הספיקו לחוות ולעשות, לא הספיקו לחלום לרחוק ולבקש בקשות.
800 ילדים שנורו בלי מצמוץ, ילדים שהושלכו על הקיר. 
ילדים שהבקשה היחידה שלהם הייץה לשרוד את המלחמה הנוראית ולחיות חיים נורמלים, כמו אנשים נורמלים, ורק לנשום אוויר צח בלי ריח של אימה, של פחד.
ונראה כי הבקשה והתפילה לא נענתה, עכשיו כשהם שוכבים מתחת לאדמה. (חן קלמי)

השעה 23:13 בלילה. זאת השעה הכי מוקדמת שאני כותבת ביומן מסע... העייפות מתאספת וזה לא נקלט שזה הלילה האחרון שלי בפולין. היום היינו בקרקוב, יום שבת ובגלל שאנחנו משלחת שומרת שבת - עשינו סיור רגלי. היינו בבתי כנסת עתיקים ששימשו את הקהילה היהודית בקרקוב. האחד- הפך למוזיאון ובו מוצגים דברים הקשורים ליהדות - כתר לספר התורה, הכל יפה וטהור. השני - בית כנסת ענק ויפייפה שקצת מזכיר כנסיה מבחינת המבנה, ומזכיר מסגד מבחינת העיצוב. שם חיים המדריך עשה איתנו שיחת מוטיבציה שגרמה לי להעריך את מה שיש לי, וגרמה לי לחשוב פעמיים על דברים שאני אומרת. לאחר מכן ביקרנו בבית שבו הייתה המחתרת היהודית של בני הנוער בגטו קרקוב. שם התפתח סיפור אהבה בין חניכה לבין המדריך שלה - "ביחד עד הסוף", והם אכן מתו ביחד. משם המשכנו לכיכר העיר ושם אכלתי מאכל פולני מסורתי - הופתעתי לדעת שהוא דווקא היה טעים! המשכנו לסיבוב בקניון ומשם חזרנו למלון. בערב היו שיחות קבוצתיות ולמרות שהייתי עייפה נורא, זה היה היום שבו השיחות היו הכי מעניינות, קיבלנו סרטונים מהבית ועם הגעגועים הגיעו הדמעות. אסכם את היום השישי למסע כיום חוויתי - יום שבו התחלתי לעכל את כל מה שעברנו עד עכשיו. (אבישג)

 

קרקוב זו העיר האחרונה שהיינו בה, כבר לקראת סוף המסע. ביום שישי בערב, עשינו ארוחת שישי משותפת כל המשלחת. לדעתי זה היה מאוד מרגש, הטקס הקטן, הדלקת הנרות, התפילה, יושבים כולם ביחד, מחובקים, שרים שירים, לובשים לבן ואוכלים ארוחת שישי ביחד.
למרות שהייתי עם כל החברים והחברות, עדיין הרגשתי געגוע לבית. יום שישי הוא היום האהוב עליי בשבוע בדרך כלל, והיה לי קצת קשה לבלות אותו מחוץ לבית, כשאני מתגעגעת למשפחה. אך בסופו של דבר אני יכולה להגיד שזו הייתה חוויה טובה ומשמעותית עבורי, חוויה שאני לא אשכח ושפשוט נהניתי והיה לי כיף!! (נועה אליהו)

מסע , מסע אחד של זמן קצר מאוד, 7 ימים בלבד שינה את חיי!!
אתם קוראים לזה המסע לפולין אני קוראת לזה המסע ששינה את חי .
המסע שלי היה מסע משמעותי מאוד עד יומי האחרון. אני הולכת עם חברים בביקרנאו ומזעזעת, נחנקת מהדמעות אני מדמינת ושואלת את עצמי בראש איך? איפה הרחמנות? הרגש? הכאב? האם זה הגיוני בכלל? התשובות היו אל נגד עיניי.
אני הולכת ביער הילדים ונחנקת מהדמעות איך יכלו להרוג ילדים קטנים שלא עשו שום דבר ילדים בגילים של הילדים של אלה שהרגו אותם איך אפשר להוליך ילד קטן למות אני צועקת ובוכה איך זה יכול להיות???, חשבתי שדברים כאלה יש רק בסרטים הרגשתי בסרט חיכיתי שההצגה תיגמר כולם ימחאו  כפיים השחקנים יגידו תודה והתפאורה תעלם.... אבל איפה אני חייה עד כמה אופטמיות תהיה שם המשחק?? איזה תפאורה ואיזה נעלים..
6 מיליון יהודים אחים שלי ושלך של כולנו !!! הלכו שולל אל מותם , צעדו את כל הדרך בחיהם אל צעדת המוות , תינוק פעוט, ילד בגן שכל חיו רק חלם להיות גדול , בן אדם מבוגר שרק רצה לחיות את חיו בכבוד ובגאווה ואדם זקן שנהנה מימה שנשאר לו בחיו..
אז עכשיו שחזרתי הביתה ואני בשקט שלי מנסה עדין לעכל את כל מה שראיתי וחויתי כל מה שנישאר לי לומר זה ״עם ישראל חי״ גאה במדינה שלי גאה להיות יהודיה!!

(סמדר שיר)

להיות ילד באושויץ

להיות ילד באושויץ זה להשמע להוראות נוקשות.
זה לראות חריטות של אנשים שעברו פה כבר על הקיר.
להיות ילד באושויץ זה לשבת על אסלות צפופות באוויר הפתוח.
להיות ילד באושויץ זה לראות שמיים כחולים כשהמציאות אפורה.
זה לחכות לצאת מהמקום הארור הזה.
זה להוקיר את החיים.
להיות ילד באושויץ זה לבכות על כתפו של חבר.
ואני רק מבקרת היום. 
מעניין איך היה להיות ילד באושוויץ אז. (עילי)

אז איך אני מסכמת את המסע הזה? יש כלכך הרבה להגיד. שבוע מטורף שהבכי כבר חונק אותך מכל הכיוונים והקושי בעיכול סיפורי הזוועות רק הולך ומתעצם. אבל עם כל זה, למדתי כלכך הרבה, למדתי כמה חשוב להעריך, והמשפט להיות עם חופשי בארצנו קיבל כבר משמעות אחרת. אני גאה להיות יהודיה, זכיתי בזה... אבל יותר מהכל, זכיתי לצאת למסע לחיים.

בין המחנות, המסעות והמראות הקשים, לפני המסע וגם במהלכו, לא פעם עברה בראשי השאלה, איך יכול להיות שכולנו בני אדם, ובנינו אנשים שקמים בבוקר ועושים מעשים כלכך טובים, מתנדבים, אוהבים, מחבקים... ואדם אחר יכול לקום בבוקר ולחשוב על הפיגוע שהוא הולך לבצע היום, או אותו נאצי שהלך לעוד יום עבודה שגרתי שבמהלכו הרג יהודים, חפים מפשע, מתינוק ועד זקן, בשריפה ובחניקה, ושוב.. מבחינתו זה עוד יום עבודה שגרתי ומעייף. ואז אמרתי לעצמי, זה יכול להיות כולנו בעצם. כל אחד ואחת מאיתנו ללא שום התייפייפות, אילו רק היה מחונך בדרך זו והיה מאמין בה, היה יכול ללכת אחרי שטיפת המוח הגדולה והנוראית הזאת. ואז אני הבנתי את משמעות החינוך, את הערכים. הבנתי שזה מה שהופך אדם לאדם באמת. הבנתי שהבחירה בידינו, להיות אנשים טובים או רעים...גבול התמימות והעולם הטוב והמחבק שעטף אותי במשך שנים בחיי, לפתע נפרץ. ופתאום אני מבינה שבעולם יש הרבה אנשים.. אבל בני אדם? יש חלק גדול שרחוק מההגדרה הזאת.
ביער לופחובה, כשמתחתי קבורים אחיי היהודים על אחיהם, ומעלי צמרות עצים ושמיים קודרים, הגעתי לבחירה ביני לבין עצמי. לא משנה מה אעבור בחיי, אני מבטיחה לעצמי להיות בת אדם מוסרית וטובה עד יום מותי. כמה זה חשוב, מי כמונו יודעים זאת. (שולמית כמיסה)

לפני שיצאתי למסע הזה, לא הבנתי באמת מה גודל הזוועות שהיו שם. איך "בן אדם" קם בבוקר, מנשק את אישתו וילדיו ויוצא לרצוח? יוצא לרצוח ילדה עם שתי צמות כמו של הבת שלו, חונק נער שיצא לדייט ראשון ממש כמו הבן שלו. שורף אישה עם חיוך כל כך יפה שנראה בדיוק כמו של אישתו. אני יכולה להגיד שעדיין אני לא מבינה, ומאחלת לעצמי שגם לא אצטרך להבין. (אבישג)

"כשהאדם כותב על השואה. הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקורבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו הנס". סיימתי את המסע הארוך והמזוויע הזה בגאווה ועיניים דומעות. מסע שכול אחד חייב לעבור כי ללמוד מהספרים זה לא אותו דבר כמו לראות את המציאות הנוראית מול עינייך איך הצלם האנושית נעלמה והחמלה בקושי רב התקיימה איך נרצחו בדם בדם קר מיליוני בני אדם . המסע הזה שינה את חיי ואת נקודת מבטי המסע לימד אותי שהחיים כול כך שברירים וצריך להעריך כול רגע ולחיות כי יש כאלה שלא התמזל מזלם לחיות החלטתי לחיות בכל נשימה בכל חיוך ובכל חיבוק  ולהעריך הכול, כי שום דבר לא מובן מאליו. החלטתי להעריך את הילדות שלי ולשמור עליה עד יום מותי בשביל אלו שהילדות עבורם לא התקיימה , החלטתי שאני בחיים לא יהיה אדישה לחיים ולסובבים אותי , החלטתי לחיות לעשות טעויות ולצחוק  ולשמור את החמלה והתמימות עמוק ללבי .החלטתי לחיות ולחלום כמה שאפשר לשאוף כמה שיותר רחוק, ובמיוחד החלטתי לזכור ולא לשכוח ולחוש את חדוות הניצחון את גאוות ישראל , את עוצמת עמנו! (יהב)

קשה לי. 
אחרי שבוע המסע הזה ,במקום לחזור עם תשובות שיספקו אני חוזרת עם אינספור סימני שאלה. 
לא מצליחה לעכל לא מצליחה לקלוט את הנעשה, את הכמות, את הדרך. 
איך לעזאזל שגרה של בן אדם. בן אדם בדיוק כמוני כמוכם, יכול לעבוד בעבודה שבעיניו שגרתית שעבורו בסדר גמור ולקטוף מדי יום חיים של גברים נשים ילדים ותינוקות. 
איך בן אדם יכול לקטוף חיים של גברים נשים ילדים ותינוקות שבבית שלו מחכה האישה והתינוק? איפה הלב? לא מצליחה להבין את השטיפת מוח הזאת. את השנאה. הרי לא עשינו להם דבר רע, לא נתנו להם סיבה לשנוא. 
לא מצליחה להבין איך אפשר להעמיד ילד קטן. שרק עכשיו למד ללכת לשחק ולהוציא מילה או שתיים אל מול בור ולקטוף אותו . לקטוף כמו שקוטפים פרח הרי זה מה שהוא להוריו . זה מה שהוא בשבילי. 
איך אפשר להמשיך הלאה שכל החיים שלך נלקחים. נבזזים.  איך אפשר לראות את ההורים שלך במצב המושפל ביותר כשהם עמוד התווך שלך שהם המקום הגבוה והבטוח שלך? לראות אבא בוכה אמא בוכה. פשוט נשבר הלב .
איך אפשר לקחת תינוק שלא נגמל מיניקה מאמו? הלב נקרע.

פתאום כלום לא מובן מאליו עבורי. 
החופש הפיזי שלי. הדתי שלי והדעתני שלי. 
זה שיש לי מה לאכול וזה שהמשפחה שלי דואגת ולא נפרדת ממני לרגע גם כשאני כועסת על התערבות יתר. 
פתאום האהבה שלי למדינה , ההבנה שלי כלפי האחר השונה ממני התעצמה. 
זה דברים כשראיתי אחרים ממשלחות קודמות רושמים ולא הצלחתי להבין. ואפילו אולי קצת גם לא האמנתי.
זה מסע שאי אפשר לעבור דרך תמונות וסיפורים זה מסע של פעם בחיים שרק על אדמת פולין הארורה ורק מול המראות המוחשיים והמזעזעים ניתן להבין. המחנק הזה בגרון לפני הכניסה למחנה והדמעות שממלאות את העיניים שהתמונות רצות בראש כל פעם מחדש.. הבכי המתפרץ בקול רם. מול כולם . דבר שלא קרה לי מעולם בטח שלא בעוצמה הזאת. 
עכשיו אני יודעת שיום השואה עבורי הוא מעבר ליום עצוב עם טקס ושתי דמעות. 
יום השואה הוא יום הניצחון בשבילי יום שבו נזכרים סופדים עוטפים בחום את שורשי הניצולים וגאים שבזכותם אנחנו כאן. 
שלמרות ש6 מליון אחינו הושמדו. אנחנו כאן לומדים מגשימים חלומות חיים את מה שהפרחים לא הספיקו ורואים את מה שלא זכו לראות. (נוי סולימני)

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now