כדורגל ואלימות

 זהו ענף ספורט תחרותי המשלב מתח ויוקרה, עם אפשרויות להתפתחויות מפתיעות ובלתי צפויות (לא תמיד הקבוצה העדיפה, החזקה יותר, מנצחת).

אחד הדברים הייחודיים לכדורגל הוא שהשיאים במשחק מעטים. 22 השחקנים יכולים לרוץ אחרי הכדור במשך יותר משעה וחצי, ולבסוף יסתיים המשחק בתיקו מאופס או בהבקעת שער 1 בלבד. הוסיפו לזה את העובדה שביציעים נמצא מספר צופים של עיר לא קטנה, שרק מחכים לאיזשהו אירוע שיקרה, ותקבלו תסכול מתמשך שמוצא את פורקנו לא מעט באלימות.


גם יציעי הכדורגל בישראל ידעו לא מעט מקרים טראגיים שבינתיים, למרבה המזל, לא הסתיימו באסונות ענק. זכור במיוחד המקרה של אמיר רנד, נער שהלך ביום שבת אחד, במאי 2001, לצפות בקבוצתו "מכבי חיפה" זוכה באליפות. בגלל לחץ של הקהל להיכנס למגרש, הוא נמחץ על הגדרות ונפצע אנושות.
כדורגל ואלימות / משה טלסניק

אלימות ביציעי מגרשי הכדורגל הייתה מחזה נפוץ באנגליה, עד שהושם לכך סוף בסדרת צעדים דרסטיים כנגד המתפרעים ומתפרעים בפוטנציה. המודל הבריטי לטיפול באלימות במגרשים הפך בסופו של דבר את היציעים למקום בילוי של משפחות. מה נעשה באנגליה, ומה לדעתכם יש לעשות במגרשי הכדורגל בארץ כדי למנוע את תופעות האלימות, שמתרבות משנה לשנה.







כדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בתבל. ייתכן שהסיבה לכך היא העובדה שהוא כל כך פשוט: 11 שחקנים לבושים בצבע מסוים, ומולם 11 שחקנים בצבע אחר, מנסים להביא ברגליהם את הכדור לאחורי קו השער של יריביהם. זהו ענף ספורט תחרותי המשלב מתח ויוקרה, עם אפשרויות להתפתחויות מפתיעות ובלתי צפויות (לא תמיד הקבוצה העדיפה, החזקה יותר, מנצחת).

אחד הדברים הייחודיים לכדורגל הוא שהשיאים במשחק מעטים. 22 השחקנים יכולים לרוץ אחרי הכדור במשך יותר משעה וחצי, ולבסוף יסתיים המשחק בתיקו מאופס או בהבקעת שער 1 בלבד. הוסיפו לזה את העובדה שביציעים נמצא מספר צופים של עיר לא קטנה, שרק מחכים לאיזשהו אירוע שיקרה, ותקבלו תסכול מתמשך שמוצא את פורקנו לא מעט באלימות.



מולדת הכדורגל מפחיתה את האלימות

אנגליה היא מולדת הכדורגל. שם, עד אמצע שנות ה-80 היו נפוצים מאוד מקרים של אוהדים המתפרעים ביציעים או מחוץ להם. בעקבות כמה אירועים טרגיים שבהם היו מעורבים אוהדים בריטיים השתכנעה הממשלה שאת הבעיה יש לפתור בשורה של שיטות וצעדים מעשיים וחוקתיים. יישום "המודל הבריטי" להתמודדות עם האלימות בספורט, הביא להפחתת אירועי האלימות במדינה בצורה דרסטית. המידע לקוח מתוך מסמך רקע לדיון בכנסת שהוגש לח"כ אבשלום וילן על ידי יוסי זולפן במאי 2001.



היסטוריה של אלימות

2 אירועים זכורים לרעה משנות ה-80 בכל מה שנוגע לאלימות אוהדי כדורגל אנגלי. במקרה, בשניהם מעורבים אוהדי קבוצת ליברפול:

1. אסון הייזל (1985)- לפני משחק גמר גביע אירופה לאלופות בין יובנטוס האיטלקית לליברפול הבריטית, במהלך התפרעות של אוהדי ליברפול, נהרגו 39 אוהדים איטלקים בעת מנוסה.

2. אסון הילסבורו (1989)- מצאתי רק קישור באנגלית באצטדיון הילסברו בשפילד, אנגליה, הוכנסו בטעות אלפי צופים מעל לקיבולת היציעים של האצטדיון. התוצאה: עוד לפני תחילת המשחק נמחצו למוות 96 אוהדים.



משתנים המשפיעים על רמת האלימות

1. התקשורת - ממחקרים שנעשו בנושא נמצא כי העובדה שהחוליגנים (בריונים מתפרעים) זוכים לחשיפה מסיבית באמצעי התקשורת, מעודדת את אוהדי הקבוצות השונות להתחרות על היקף סיקור האלימות שלהם. בדנמרק החליטו אמצעי התקשורת לסקר במיוחד אוהדים שהתנהגותם תומכת ולא אלימה (מעודדים את קבוצתם ולא מקללים או מכים את אוהדי הקבוצה היריבה), דבר שהוסיף לתרבות הספורט הבריאה במדינה זו.

2. אלכוהול - יש נטייה לקשר בין שתיית משקאות חריפים בצורה מוגזמת להתנהגות אלימה של אוהדים, ואולם אין קונצנזוס בכל הנוגע לסוגיה זו. אלכוהול ידוע כחומר המוריד עכבות ובכך מאפשר התנהגות לא-חברתית ביתר קלות. אך אם נחזור לדוגמה מהסעיף הקודם, בדנמרק תופעת השכרות במגרשים מאוד נפוצה, ואין שם התפרצויות אלימות יוצאות דופן.



גזענות במגרשים כביטוי לאלימות

הקריאות כנגד שחקני הקבוצה היריבה הם מחזה נפוץ במגרשי הכדורגל, אך כאשר הן לובשות אופי גזעני, זהו ביטוי לאלימות המילולית בצורתה המכוערת ביותר. באנגליה הופנו קריאות גזעניות כנגד שחקנים כהי עור; בגרמניה ואוסטריה, שם מזדהים חלק מאוהדי הכדורגל עם התנועות הנאו-נאציות, עשו שימוש בסמלים נאציים כדי לגרום לקבוצות היריבות הלם, או סתם כדי להתגרות בשחקנים. אצלנו בארץ הקודש ידעו מגרשי הכדורגל קריאות גזעניות כנגד שחקנים כהי עור ושחקנים ערביים, גם כאלה שייצגו את דגל הלאום במדי הנבחרת.



המודל הבריטי להתמודדות עם אלימות

לאחר 2 האסונות שהזכרנו, הוחלט באנגליה לפעול במרץ למגר את תופעת האלימות בצורה גורפת - ב-3 דרכים:

פיקוח משטרתי הדוק במגרשים - שוטרים בלבוש אזרחי התמזגו בקהל ואיתרו את המתפרעים. מספיק היה חשד להשתייכות לחבורות המתפרעים כדי להביא למעצר של החשוד. לא רק במגרש, אפילו בביתו. השוטרים הורשו בפעם הראשונה לעשות חיפוש בחפציהם של אוהדים כדי למצוא חומרים מסוכנים. כמו כן, בכל מגרש הוצבו עשרות מצלמות וצילמו את הקהל. גם שוטרים מצוידים במצלמות צילמו את היציעים בכל משחק. אמצעי זה היה בעיקר הרתעתי.
התמודדות מועדוני הכדורגל - לכל קבוצה הוצמד קצין קישור מקומי שתפקידו לאתר חוליגנים, לזהות אותם ולדווח עליהם למשטרה. בנוסף על כך הפעילו הקבוצות קו טלפון, ובו יכול כל אוהד להלשין על מתפרעים. בכל אצטדיוני הכדורגל הוסבו יציעי העמידה ליציעי ישיבה. כמו כן, כל הגדרות שמנעו מעבר למגרש הוסרו, למנוע הימחצות אוהדים כמו ב-2 האסונות של שנות ה-80.
במישור החקיקתי - משנת 1985 (לאחר אסון הייזל) הוחלו מספר חוקים באי הבריטי שעסקו בהתפרעות אוהדי כדורגל:
· חוק "אירועי הספורט"- איסור נשיאת אלכוהול באוטובוסים וברכבות המשמשים להסעת אוהדים לאירועי ספורט. בסמכות המשטרה גם לסגור בארים באזור האצטדיון במקרה הצורך.

· חוק "אוהדי הכדורגל"- מונע מאוהדים שהורשעו בביצוע עבירות הקשורות בכדורגל לנסוע למשחקי חוץ. כמו כן, מוטלת עליהם חובה להציג כרטיס זיהוי בכל משחק בית.

· חוק "הכדורגל"- קובע כי יידוי חפצים לאזור שבו מתרחש אירוע ספורט ושירה גסה או גזענית הם עבירות.

· חוק "הכדורגל" (הפרות סדר) - מתיר לבית משפט לאסור על חוליגנים להגיע למשחקי כדורגל בתוך בריטניה ומחוצה לה, גם אם הם לא הורשעו בעבירות חוליגניזם.
כיצד לדעתכם יש לנהוג כדי שיהיה בטוח ללכת למשחקי כדורגל גם בישראל? האם עלינו ליישם את "המודל הבריטי" גם בישראל? או שאולי מתאימה כאן שיטה אחרת?